בבוקר הודיעו ברדיו שיש חדשות משמחות. זה היה בוקר יוצא דופן, שונה, הפוך לרצף של חמישים וארבעה בקרים, שיא חדש, שבהם החדשות היו רעות או רעות ברובן.
ההתרגשות היתה רבה.
כשנשמעו הצלילים של החדשות, סוף סוף, הקריין הנרגש אמר שהוא גאה להיות זה שמגיש מהדורה חשובה כזאת.
היום בשעות הצהריים, הוא אמר, רק במלים מנוסחות יותר, יחולקו סוכריות לכל תושבי ישראל, כדי לשפר את מצב הרוח שעל פי סקרים של החברה הממשלתית לסקרים יחד עם המכון לחקר מצבי הרוח בבנימינה ועם עוד כמה חברות ממשלתיות, ירד פלאים בחודשים האחרונים עוד מעבר לרמתו בנובמבר האחרון, אז נרשם שיא שלילי של כל הזמנים עבור אזרחי המדינה.
הגברתי את הרדיו כדי לברר אם יכול להיות שלקריין ההוא כבר היתה סוכרייה שהתפצפצה לה בתוך פיו, כי ברגעים השקטים, אלה שבהם הקריינים עושים מה שקריינים עושים, כולם היו יכולים לשמוע איזה צליל, טון דק שבדקים אבל מובחן, שהזכיר מציצה של סוכריה.
זה יהיה מאוד לא פייר לגלות שקרייני הרדיו שוב קיבלו לפני כל האזרחים את מה שמגיע לכולם באופן שווה, הרשיתי לעצמי למלמל בקול רם ואשתי שסחבה מזה כמה חודשים בטן הריונית דומיננטית, הסכימה ואמרה שהיא לא תתפלא אם מישהו בטלוויזיה יעשה תחקיר ויגלה שאלה ברדיו לוקחים במדינה הזאת הכול לעצמם.
"בסוף זאת תמיד מלחמה בין האנשים מהרדיו והאנשים מהטלוויזיה," היא סיכמה.
יש לה לאשתי חושים מחודדים כי כבר באותו ערב העלו בטלוויזיה כתבה על הסיפור הזה בדיוק אבל זה עתיד היה לקרות רק אחרי החשיכה ובינתיים עדיין שררה ההתרגשות שאחזה בכולם ורק הלכה והתגברה.
ההתרגשות התגברה כמובן גם בתוכי ואצל אשתי ובתוך הבטן ההריונית הדומיננטית שלה ואצל כל השכנים שלנו שאת כולם אנחנו שונאים חוץ מאת השכנה הגוססת כי איך אפשר לשנוא שכנה שנשארו לה רק עוד חודשיים או שלושה לחיות. בכל זאת, שכנה.
אמרתי לאדווה שאני יוצא לעבודה במשרד פרסום. זה מטומטם להגיד לאישה שלך "אני יוצא לעבודה במשרד פרסום". היא הרי כבר יודעת שאני עובד שם, לא? עוד מהיום הראשון שלי, לפני שנתיים וארבעה חודשים. הסברתי לעצמי שאני אומר את זה בגלל ההיריון והבטן הדומיננטית ואי הידיעה מה יקרה בינינו, כי לאחרונה יש בעיות, והדבר היחיד שנראה לי בטוח זאת העבודה במשרד פרסום.
"אני אגיע למשרד פרסום בעוד שעה," אמרתי לה כשעמדתי כבר ליד הדלת.
היא אמרה שהעניבה לא מתאימה למשרד פרסום. שכדאי שאחליף.
"באמת?" מיששתי באצבעותיי את צוואר העניבה.
רבע שעה אחר כך, בתוך המכונית, רגע לפני הירידה לאיילון צפון מההלכה, זרקתי את העניבה בתנועה מהירה מהחלון. לי לא היה איכפת ללכת איתה כל אותו היום וגם ביום המחרת. בכל זאת זרקתי. זרקתי אותה והיא עפה על רוכב אופניים שנסע בנתיב החדש לרוכבי אופניים והוא התעצבן בגלל שהוא נסע בנתיב החדש שהוא רק לרוכבי אופניים ולא למשל לנהגי ריקשות או מובילי אלטע זאכען או משאיות חלוקה של קרח, אז הוא עצר בבת אחת ודפק לי על הפח של האוטו, בצדק הוא דפק, וצעק "עכשיו אתה שמח? עכשיו אתה שמח? כמעט הורדת אותי בנתיב שלי, אתה שמח?"
לך תסביר לרוכב אופניים שנוסע במסלול חדש שכולו לאופניים שהמצב בינך ובין אשתך הוא כבר לא מה שהיה. ששניכם נוסעים במסלולים מתרחקים, למרות שהבטן שלה רק הולכת ותופחת.
נבהלתי ממנו. עשיתי את עצמי בוכה כדי שלא יפתח את הדלת של המכונית ויוציא אותי החוצה בכוח ויבעט בי על הכביש כמו שמגיע לי בגלל שאני ישראלי מניאק שזורק דברים מהאוטו באמצע הנסיעה. הרגשתי גם אשמה, בתור יהודי, אם כי לא במידה חזקה. בסוף, תיכננתי ליילל שאשתי בהיריון ושאנחנו בתקופה לא טובה ושיבין אותי. המתח גורם לי להיות יותר אני ממה שאני אני, כשאני לא במתח.
כל הנאום כבר היה מוכן אצלי בתוך הגרון, משפטים קצרים, חתוכים, מתלבשים יפה על נשימות קטועות ושטוחות. אבל לרוכב ההוא לא היה איכפת ממני או מהנאום שלי והוא כבר נעלם על האופניים לתוך האיילון, צפונה.
חמש דקות אחר כך כבר יכולתי לראות אותן. מאות דיילות לבושות במדים של רשות שדות הנמלים ושל חיל הים ושל ויצ"ו וזבניות צעירות של פוקס ואפילו קופאיות אתיופיות של מרכולי איי. אם. פי. אם. ומי לא? כולם היו שם כדי לחלק סוכריות. זה בטח מבצע לוגיסטי אדיר, חשבתי וניסיתי להשתלב בתוך הפקק היומי של שעת הבוקר המוקדמת.
הדלקתי את הרדיו והאזנתי שוב לתחנה שהיתה הטובה ביותר מבין כל תחנות הרדיו כי הודיעה לא רק על הפקקים, באופן כללי, אלא על מהות כל פקק ופקק ואפילו הוסיפה דיווחי מכות מאתרי פקקים מרכזיים, כשהיו.
והיו.
הקריינית שקראו לה עלמה ושידרה כל יום בין שמונה לעשר סיפרה שברגע זה ממש מתרחשת החלוקה של הסוכריות בכל הארץ. זה היה מופלא. כמו להיות בתוך הראש שלה כי באמת מה שהיא אמרה, זה מה שראיתי בעיניים ולא כמו תמיד, שהיא אומרת שבאיילון צפון התנועה זורמת ואז אני רואה שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו זורמת זאת עלמה בעצמה, עם הדימיון שלה, כי הנה כולם מסביבי עומדים ומדברים בטלפון. לא! הפעם הן באמת היו שם, כל הדיילות והן באמת חילקו סוכריות, סוכריה לכל נהג, והסכימו לתת לנהגים לבחור בעצמם את הצבע ואת הטעם, אבל לא להחליף אם שמת כבר בפה.
מחוג המהירות הראה חמישה עשר קילומטרים בשעה, שזה היה בסדר גמור כי לפי התחזיות זאת המהירות הממוצעת שבה אמורה היתה התנועה לנסוע בהתאם לכמות המכוניות שנוספה בשנה האחרונה. ריחמתי על הנהגים שיש להם גיר ידני וצריכים לעבוד עם הרגל. כדי להזכיר לעצמי כמה אני בר מזל, הגברתי את המוסיקה מהרדיו ותופפתי עם הרגל השמאלית על רצפה האוטו.
עוד מעט אקבל גם אני את הסוכריה שלי מהמדינה. המדינה הקטנה שלי. התקדמתי עם האוטו עד שהגעתי אל הדלפק הצבעוני, המקושט, שדגלים של משרד הבריאות ומשרד התחבורה וגם משרד הביטחון מתנופפים לצדו.
"נו, מה שייך משרד הביטחון לכל העסק הזה?" ניסיתי לשוות לקול שלי את הטון הנכון של גבר בן שלושים ושמונה שעובד במשרד פרסום ויש לו אישה בהיריון שלא מחייכת אליו כשהוא חוזר הביתה בסוף יום עבודה, אלא אם הוא מגיע עם סיפור על הגירושים של השוורצמנים או הפלדים. משהו שמריץ בתוך המוח שלה את תוכנת המחשבות החיוביות.
"כל העסק הזה שייך למשרד הביטחון, נו מה," אמר הדייל שהיה בטח שב"כניק וידע בדיוק על מה הוא מדבר. הוא הגיש לי את הטס שעליו הונחו הסוכריות ולצדן גם כמה פרוסות עוגה שנראתה כמו חנק צה"לי תקני. כשהדייל ראה שאני מתלבט הוא אמר, "את החנק אמא שלי אפתה. שיהיה יום טוב. שיהיו לנו עוד הרבה ימים כאלה."
הינהנתי. רציתי להגיד לו שאני צריך עוד הרבה ימים כאלה, כי אחד כזה, בודד, בטח לא יספיק. הדייל נראה עסוק בלכבד את הנהגים מסביב וגם בלהתחיל עם אחד מהם, בפורד פוקוס כחולה, והחלטתי לשתוק. לקחתי חנק אחת וסוכרייה אחת, כתומה, בצלופן תכלכל. הראיתי לדייל שאני לוקח ביס מהעוגה ונופפתי לשלום.
לחשוב שפעם נסעתי בעצמי בפורד פוקוס כזאת.
אדווה חיכתה לי בבית בצד השני של הבוקר, שזה הערב, כמו שהיא קוראת לזה. ניסיתי פעם להתווכח איתה ולטעון שאין היגיון בזה שהערב הוא הצד השני של הבוקר, אבל היא התעקשה שזה אותו דבר כי זה עובד לפי ההיגיון שאם קודחים חור באמצע רמת גן, ולא מפסיקים לקדוח, אז יוצאים מהצד השני באמצע האוקיאנוס השקט, בין צ'ילה לניו זילנד. גם על זה ניסיתי להתווכח כי לא מצאתי היגיון בקדיחה של חור כזה ברמת גן, לא כלכלי ולא לא כלכלי, והיא נותרה בשלה.
פעם בילינו שעה בויכוחים על צבי בר, אם הוא באמת ראש עיר טוב כזה או לא. בסוף הגענו למסקנה שממילא אנחנו גרים בתל אביב, אז מה זה משנה. זה עוד היה בימים שהיינו מתווכחים כל ערב ולפעמים גם בלילה, במקום לישון, בשביל האהבה.
היא התיישבה ליד השולחן ואמרה שהיתה אצל הרופא ושהוא גילה שהילד בכלל לא רוצה לצאת. לא בעוד חודש ולא בכלל. היא אמרה שהיא חשבה על זה כל הדרך בפקק של הערב, באיילון דרום, ושאולי זה בגלל שהוא מבין מה קורה. הילד. אולי אנחנו לא הורים שראויים לזה.
התיישבתי לידה ושאלתי אותה אם היא בטוחה שזה מה שהרופא אמר. היא היתה מאוד בטוחה ואז הוסיפה שאני בטח מאוכזב עכשיו, ממנה, מהבטן שלה, מהמצב, כי זה בכלל לא מה שדימיינו שיקרה, למשל לפני ארבע שנים או שש שנים, כשעוד היינו תולים כביסה ביחד וסופרים מי הפיל פחות אטבים על גג הפח של השכנה שבינתיים גססה והלכה.
"לא," אמרתי, "מה פתאום שאהיה מאוכזב? אני לא מאוכזב. לא הייתי ואני גם לא אהיה. כל העניין הזה של ה... כן להיות או לא להיות... מאוכזב, זאת אומרת... לא, אין פה משהו מאכזב. זה לא ברמה הזאת של האכזבה..."
רציתי לספר לה על היום הנפלא שהיה לי בכבישים ועל הסוכריות ועל איך כולם התנהגו יפה אחד לשני ולא צפרו ולא קיללו, רק נסעו בשקט. מין יום מושלם שכזה. אבל היא כבר לא היתה במצב רוח בשביל זה וכמובן שגם אני לא.
נשכבנו לישון ונרדמנו. אני זוכר שחלמתי שאני נוסע באוטו וזורקים עלי סוכריות בכביש 431 או שזה היה כביש 20, בחלומות קשה לדעת כי התמונות משתנות מהר, ומישהו צועק מזל טוב, אורי, ואז אני מביט לאחור ורואה את הפנים של אבא שלי. מזל טוב, הוא אומר שוב ואז לוחץ לי את היד. נולד לך בן, סוף סוף. אני לוחץ לו את היד אבל מגלה שהיד היא של בובה. תלושה. לא היד של אבא. זה מצער אותי כי אני מרגיש שאני רוצה ללחוץ את היד של אבא כשהיא מחוברת אל הגוף.
באמצע הלילה התעוררתי. מכונית שעברה מתחת לבית צפרה, כמו משוגעת. מישהו בטח התעצבן בגלל משהו שקרה על הכביש. ואולי המכונית היתה עוד חלק מהחלום? חיפשתי בחושך עם היד את הידית של המגירה ופתחתי אותה. הנחתי את כל כף היד בתוך המגירה ומיששתי את הקרקעית. שם היא היתה. עגולה ועטופה עדיין בצלופן המרשרש. דימיינתי את הצבע התכול, השקוף, של העטיפה.
בבוקר כשהיא תקום, אני אתן לה את הסוכריה הזאת, הבטחתי לעצמי.
הנחתי את הראש וספרתי את הרגעים שחלפו לאיטם, שקטים, כמו מכוניות על כביש פקוק, ביום חם וחסר רחמים. לא הייתי בטוח איזו משמעות תהיה לסוכרייה הזאת ואם בכלל תהיה משמעות, אבל בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד ימים הרגשתי שאני נחוש.
